ערעור על פס"ד לפיצויים בגין הפרת הסכם ובעניין פקיעת משכון

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט שאול מנהיים) מיום 22.11.04 (ת"א 3737/02, ת"א 7260/02 וה"פ 124/03) שבו קיבל בית המשפט תביעה שטרית שהגישה המשיבה נגד המערערים, דחה תביעה שהגישה המערערת 1 (להלן: " המערערת") נגד המשיבה 2 (להלן: " המשיבה") לפיצויים בגין הפרת הסכם, וכן דחה תובענה שהגישה המערערת למתן הצהרה בדבר פקיעתו של משכון שעשתה לטובת המשיבה. בית המשפט חייב את המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 200,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

1.                    רקע

(א)                המערערת עסקה במועדים הרלוונטיים ביבוא של מוצרים טבעיים והייתה בעלת זכות ההפצה הבלעדית של מוצרי טופו ובמיוחד חלב סויה מתוצרת חברת Terradis שבצרפת המשווקים תחת השמות "Bjorg" ו-"Evernat"  (להלן: "המוצרים"). המשיבה עוסקת ביבוא והפצה של מוצרי צריכה. ביום 21.6.00 התקשרו המערערת והמשיבה בהסכם (להלן: "ההסכם") שעל פיו הקנתה המערערת למשיבה את "הזכות הבלעדית לייבא" את המוצרים וכמובן להפיצם ולשווקם בישראל לרבות ברשתות השיווק הגדולות, ואילו המשיבה הקנתה למערערת זכות בלעדית להפיץ ולשווק את המוצרים במגזר מצומצם של חנויות הידועות כבתי טבע ובחנויות אחרות על פי רשימה שפורטה בהסכם (להלן: " בתי הטבע").

(ב)                 המערערים 2 ו- 3 חתמו ערבים, ביחד ולחוד, להתחייבות המערערת לשלם למשיבה בעבור המוצרים שתזמין ממנה לצורך שיווקם בבתי הטבע, ולהשבת מקדמה בסכום השווה ל- 150,000 דולר ששילמה המשיבה למערערת (להלן: " המקדמה"), אם תידרש השבתה בתנאים המפורטים בהסכם. כבטוחה להשבת המקדמה התחייבה המערערת לרשום משכנתא על זכויותיה בדירה בבנייה שברח' ורבורג 5 בתל אביב (להלן: " הדירה") ואף רשמה משכון על זכויותיה אלו לטובת המשיבה (להלן: " הבטוחה"). כן מסרה המערערת למשיבה שטר חוב לביטחון בחתימתה ובערבות המערערים 2 ו-3 על סכום של 701,361 ש"ח שווה ערך לסכום המקדמה (להלן: " השטר").

(ג)                  ביום 17.12.00 שלח מנכ"ל המשיבה, מר יואל אדלר, מכתב אל המערערים שכותרתו " רכישת כמויות מינימום - התראה לפני ביטול חוזה הפצה". במכתב הודיעה המשיבה שברבעון שהסתיים סמוך לפני כתיבת המכתב הזמינה המערערת מוצרים בסכום של כ- 159,000 ש"ח בלבד בעוד שעל פי התחייבותה היה עליה להזמין מוצרים בסכום של כ- 220,000 ש"ח. המשיבה התרתה אפוא במערערת שאם לא תזמין, בתוך 30 יום, מוצרים בסכום של כ 61,000 ש"ח " יסתיים ההסכם בינינו בתום 30 הימים הנ"ל, וזאת כמצויין בסעיף 3.4. לחוזה". סעיף 3.4 עוסק בהתחייבות המערערת לרכישת כמויות מינימום של המוצרים ובזכותה של המשיבה לבטל את זכות ההפצה של המערערת אם לא תעמוד בכמויות אלו.

(ד)                 ביום 26.2.01, כשמונה חודשים לאחר כריתת ההסכם, שלח ב"כ המשיבה אל ב"כ המערערת מכתב שכותרתו " דנשר בע"מ - קנרו מוצרים טבעיים בע"מ - הודעה על ביטול חוזה הפצה" ובגופו הודיע כי המשיבה " מבטלת בזאת את חוזה ההפצה מיום 21.6.00 שבינה למרשתך וזאת עקב ההפרות החוזרות והנשנות של מרשתך את החוזה, כמפורט להלן, הפרות שלא תוקנו חרף ההתראות שנשלחו אליה" (להלן: " מכתב הביטול" או " הודעת הביטול"). במכתב הביטול צויינו חמש הפרות שהפרה המערערת את התחייבויותיה שבהסכם, בין היתר, שלא קיימה מערך הפצה, שהסבה את הסכם ההפצה לצד שלישי ללא הסכמת המשיבה, שלא רכשה כמויות מינימום של מוצרים כפי שהתחייבה בהסכם ושלא שילמה את תמורת המוצרים שרכשה. במכתב הביטול דרשה המשיבה גם את השבת המקדמה.

(ה)                המערערת לא השיבה את המקדמה, והמשיבה הגישה את השטר לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, וכן הגישה בקשה למימוש המשכון. המערערת הגישה התנגדות לביצוע השטר, ותובענה בדרך של המרצת פתיחה להצהרה שהמשיבה אינה זכאית לממש את המשכון. עוד הגישה המערערת תובענה כספית בסך 2,464,000 ש"ח - פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה עקב ביטולו של ההסכם שלא כדין - ביטול שעלה לשיטתה כדי הפרת ההסכם.

(ו)                  בהערת אגב נציין שלא הובהר לנו מה מעמדה של משיבה 1, אך הצדדים ראו בשתי המשיבות את המשיבה.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא תיאר את המחלוקת שהובאה לפתחו במלים אלו:

" לב המחלוקת שבין הצדדים הוא בשאלה אם הודעת ביטול ההסכם בדין יסודה וקדמו לה הפרות של ההסכם מצד קנרו המזכות את דנשר בביטול ההסכם כפי שנעשה, או שמא הודעת הביטול ניתנה שלא כדין ועל - כן היא עצמה מהווה הפרה, מצד דנשר, של ההסכם.נ"                                                         (סעיף 2 לפסק הדין)

(ב)                 בשלב ראשון דן בית המשפט בטענה כי המערערת הפרה את ההסכם בכך שהעבירה את מערך ההפצה לבתי הטבע לחברה בשם "הרדוף" (להלן: "הרדוף"). בית המשפט מצא שאף על פי שמהבחינה המשפטית המערערת לא הסבה את חוזה ההפצה להרדוף ולא המחתה לה את זכויות וחובות ההפצה שהיו לה על פי הההסכם, הרי שהיא פעלה באופן המרוקן מתוכן את תפקידה על פי ההסכם, משעשתה את הרדוף לקבלן משנה בלעדי שלה, כך שהיא עצמה חדלה למעשה מכל פעילות בתחום השיווק וההפצה של המוצרים. בכך, חתרה המערערת תחת יסודות ההסכם שאחד מעיקריו היה שהמערערת עצמה תפיץ את המוצרים לנוכח ניסיונה בתחום זה המפורט בהסכם. בית המשפט מצא שהמערערת התאמצה להסתיר את מהות התקשרותה עם הרדוף, ולמד מכך שהבינה היטב שאין היא רשאית להעביר את ההפצה כולה להרדוף, ללא הסכמת המשיבה. נפסק כי המערערת הפרה את ההסכם בנקודה יסודית ומהותית זו באופן שהצדיק את ביטולו כפי שנהגה המשיבה.

(ג)                  בית המשפט הוסיף ודן בטענה שהמערערת הפרה את ההסכם כשלא עמדה  בשיעור המינימום של רכישות הקבוע בו, טענה שנקשרה בשאלת היקף האשראי שהעמידה המשיבה למערערת.  לא הייתה מחלוקת שהמערערת הזמינה מוצרים שהיה בהם כדי להשלים את כמות המינימום שהתחייבה לרכוש לפי ההסכם, אלא שהמשיבה סירבה לאשר את ההזמנה בטענה שאישורה היה מוביל לחריגה מהיקף האשראי המוסכם. בית המשפט דחה את טענת המערערת שלא הייתה חריגה מהיקף האשראי, בקובעו כי הבטחונות שסיפקו המערערים להבטחת האשראי לא הספיקו משום שיש לשום את שווי הדירה ששימשה כבטוחה בשווי המקורי, טרם השלמת הבנייה, בניכוי מרכיב המע"מ שבהערכת השמאי. בית המשפט הוסיף כי הערבות האישית שערבו המערערים 2 ו-3 לא חייבה את המשיבה לאשר את רכישת המוצרים, שכן ערכה של ערבות זו לא היה ידוע, וגם יכולת הפירעון של הערבים לא הייתה ברורה. עוד נפסק, כי גם אם אישרה המשיבה בעבר, מפעם לפעם, רכישת סחורה באשראי החורג ממסגרת הבטחונות, לא היה בכך כדי להטיל עליה חובה להוסיף ולהעמיד אשראי שכזה. קיומו של "נוהג" שכזה לא הוכח, בין השאר נוכח משך תקופת ההתקשרות בין בעלות הדין שהייתה חודשים ספורים. לפיכך הגיע בית המשפט למסקנה שהמשיבה לא הייתה חייבת לאשר את ההזמנה מיום 24.1.01, אלא כנגד תשלום מיידי. המערערת לא עמדה אפוא בהיקף הרכישות המינימלי ולא תיקנה את ההפרה בתוך 30 יום מהמועד שנדרשה לעשות כן. גם בכך היה כדי להצדיק את ביטול זכות השיווק וההפצה.

(ד)                 באשר לטענה שהמערערת לא שילמה בעבור מוצרים שהזמינה, נפסק כי עילת הביטול נבחנת ביום מתן הודעת הביטול. הואיל והמערערת תיקנה את ההפרה, בטרם הופעלה ברירת הביטול, " אין עוד אפשרות להסתמך על אי התשלום" כהפרה.

(ה)                בית המשפט הוסיף והעיר כי לא מצא שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב בבטלה את ההסכם בחלוף רבעון אחד בלבד מתוך ארבעים הרבעונים של תקופת ההסכם.  נכון שהמשיבה "חיפשה" עילה לביטול ההסכם, לאחר שבאה למסקנה כי העסקה אינה כדאית בעבורה, אלא שהמערערת סיפקה לה עילה שכזו.

(ו)                  בית המשפט קבע כי יש לראות את ביטול ההסכם כעוסק בזכות ההפצה שהוקנתה למערערת, להבדיל מזיכיון היבוא וההפצה שרכשה המשיבה מהמערערת שנשאר בתוקפו, וזאת חרף הודעת הביטול שלכאורה נוסחה כהודעה המבטלת את ההסכם כולו. זאת על יסוד נוסחו של סעיף 3.4 להסכם, הקובע כי במקרה של הפרת החובה לרכוש כמות מינימום של מוצרים, תבוטל זכות המערערת להפיץ ולשווק את המוצרים. עוד ציין בית המשפט כי המערערת לא כפרה בתוקפה של הודעת הביטול, ואף לא דרשה מהמשיבה להשיב אליה את הזכות לייבא את המוצרים. הואיל וכל עילות הביטול עסקו רק ברכיב ההפצה והשיווק, והואיל ואפשר להפריד את ההסכם לשני רכיביו, יהיה זה ראוי והולם כי הביטול יחול רק על רכיב ההפצה והשיווק.

(ז)                  על יסוד האמור נקבע כי המשיבה מחוייבת להוסיף ולשלם למערערת את העמלה המגיעה לה בגין המוצרים שייבאה ותייבא. על פי ההסכם הוקנתה למשיבה הברירה לחדול מלשלם עמלה שוטפת, באמצעות תשלום חד פעמי בסך של 360,000$. נפסק כי אין מקום לחיוב המשיבה בתשלום סכום זה, שכן הסכום האמור אינו שווי מוסכם של התמורה. אין מקום לחייב את המשיבה  לנהוג כאילו הפעילה את זכות הברירה לשלמו ולחדול מתשלום העמלה. לפיכך, נדחתה תביעתה הכספית של המערערת.

(ח)                בית המשפט דחה אף את התנגדותם של המערערים לביצוע השטר. סעיף 3.7.3 להסכם קבע כי כל הפרה יסודית של ההסכם מזכה את המשיבה לדרוש את פירעון המקדמה, בניכוי העמלה שתגיע למערערת. נפסק כי יש לפרש סעיף זה כקובע כי הצדדים הסכימו שגם אם יבוטל רק רכיב ההפצה והשיווק בהסכם, יביא הדבר להעמדת יתרת המקדמה לפרעון, אף על פי שהמקדמה שולמה על חשבון המגיע בגין רכיב הייבוא. בית המשפט דחה גם את המרצת הפתיחה שהגישה המערערת מפני ששטר המשכון על הנכס בא להבטיח את החזרת המקדמה, ולנוכח ביטולו של ההסכם, קמה חובה להשיבה. בשולי הדברים ציין בית המשפט כי טענות המערערת בדבר הפרות של ההסכם מצד המשיבה לא נדונו, שכן אין בהן כדי להשפיע על התשובות לשאלות שהיו צריכות הכרעה בפסק הדין.

(ט)                לסיכום פסק הדין: המערערת הפרה את ההסכם, ולכן זכאית הייתה המשיבה לבטלו. ביטול ההסכם תקף אך באשר לזכותה וחובתה של המערערת להפיץ את המוצרים לבתי הטבע, ואילו זכויותיה של המשיבה ליבא ולהפיץ את המוצרים בישראל יעמדו בעינן, והמשיבה תהא חייבת לשלם למערערת עמלות בגין ייבוא המוצרים. תביעתה הכספית של המערערת נדחתה, כמו גם המרצת הפתיחה וההתנגדות לביצוע שטר, והמערערת חויבה בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 200,000 ש"ח בצירוף מע"מ.